החלטה בתיק ת"א 38872-04-11

לפני בקשה לקביעת הדין החל בהליך זה, בו עותרים התובעים, שהינם בעלי מקרקעין ביישוב לפיד שהינו בשטח הריבוני של מדינת ישראל בגין פגיעה בערך המקרקעין שבבעלותם, לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין שברשותם כתוצאה מבניית קיר התמך (להלן: " קיר התמך"). קיר התמך נבנה בשטח מעבר לקו הירוק, הנתון לשליטה ישראלית. הנתבעים טוענים כי יש להחיל את הדין המהותי הירדני ומנגד טוענים התובעים להחלת הדין המהותי הישראלי.

הצדדים

1.         התובעים הם אזרחי מדינת ישראל, תושבי ובעלי מקרקעין בישוב הקהילתי לפיד המצוי בשטח הריבוני של מדינת ישראל.

נתבעת מס' 1 הינה הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן:" הוועדה המקומית") שבתחומה מצויים המקרקעין עליהם חלה התוכנית 211/1/16 (להלן: "התכנית").

נתבעת מס' 2 הינה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה המחוזית").

נתבע מס' 3 המינהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון (להלן: "המינהל האזרחי").

נתבע מס' 4 הינו המפקד הצבאי של איזור יהודה ושומרון (להלן: "המפקד הצבאי").

נתבעת מס' 5 הינה מדינת ישראל (להלן:" מדינת ישראל").

הרקע לבקשה

2.         תחילתה של מסכת אירועים זו בשלהי שנות ה- 90, אז במסגרת בניית הישוב כפר אורנים    (גבעת אהוד) נבנו קירות תמך הגובלים בשטחי הישוב הקיים לפיד.

באותה עת הגישו התובעים דכאן תביעה כנגד העמותה אשר בנתה את קירות התמך וכנגד הוועדה המקומית להריסת קיר התמך, בטענה שהוא נבנה בניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין. תביעתם זאת התקבלה בבית משפט השלום ואולם בערעור בבית משפט המחוזי הושעה תוקפו של צו ההריסה למשך 20 חודשים ובזמן זה נדרשו רשויות התכנון למצוא פיתרון תכנוני למצב שנוצר.

לאור האמור, ביום 28.07.05 או בסמוך לאחר מכן פורסמה הודעה למתן תוקף לתכנית שעיקרה הוראות הנוגעות להקמתו של קיר תמך אשר חוצץ בין ישוב לפיד ובתי התובעים מצד אחד, לבין הישוב כפר אורנים (להלן: " אורנים") מן הצד השני. העתקי ההודעה למתן תוקף לתכנית פורסמו בעיתונים "הצופה" ו"מעריב" ביום 28.8.07 וכן במקומון החופשי של ארץ בנימין בחודש ספטמבר 2007.

הוראותיה של התוכנית חלות על שטח הממוקם כולו באזור יהודה ושומרון. בשנת  התשכ"ז- 1967, מפקד כוחות צה"ל באזור חתם על מנשר בדבר נטילת שלטון על ידי צה"ל ובדבר סדרי השלטון והמשפט בהתאם לסעיף 2 למנשר, מאז נותר המשפט הקיים באזור יהודה ושומרון בתוקפו, קרי- החוק הירדני.

ביום 8.7.10 הגישו התובעים תביעה לפיצויים לוועדה המקומית. לטענת התובעים התכנית גרמה לנזק המתבטא בירידת ערך המקרקעין שבבעלותם. ביום 16.1.11 הודיעה הוועדה המקומית כי היא דוחה את הדרישה לפיצויים הן על פי דיני התכנון והבניה והן על פי דיני הנזיקין החלים ביהודה ושומרון, וביום 1.3.11 הגישו הנתבעים ערר על החלטת הוועדה המקומית לוועדה המחוזית, אשר נדחתה גם כן.

טיעוני התובעים

3 .         לטענת התובעים, העובדה שהמשפט הבינלאומי הפומבי קובע כי חל הדין הירדני באזור  הגיאוגרפי של יהודה ושומרון, אין בה בכדי לשלול את החלת הדין הישראלי, לרבות סעיף 197 לחוק תכנון והבניה, וזאת לאור כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי הפרטי.

עוד טוענים התובעים כי במקרה דנן הסכימו הנתבעים והתובעים כי יש להחיל את דיני הנזיקין של מדינת ישראל. לפיכך, לאור הסכמה זו, על בית המשפט להחיל בתביעה הנוכחית את דיני הנזיקין של מדינת ישראל.

בכל הקשור להסדר החקיקתי של תשלום פיצוים על פי סעיף 197 לחוק תכנון והבניה הישראלי,  טוענים התובעים שעל אף שהסדר זה ממוקם בחוק תכנון והבניה הרי שמדובר בהסדר נזיקי מובהק. לכן טוענים התובעים כי יש להחיל את כללי ברירת הדין החלים בעניין עילה נזיקית על פיהם חל הדין הישראלי.

זאת ועוד, גם על פי מבחן מירב הזיקות יש לקבוע כי יש להחיל את הדין הישראלי על תובענה זו - קיר התמך הוקם בין שני ישובים ישראליים שתושביהם ישראלים; קיר התמך נשוא התביעה הוא קו החיץ בין מדינת ישראל לבין האיזור; התוכנית הפוגעת אמנם חלה בתחום האיזור אך גרמה נזק לבתיהם של התובעים שהינם בתחום מדינת ישראל; הנתבעים הן רשויות ישראליות.